כשהבת שלי הייתה בת שנה, ישבנו יחד עם אחייניתי בת השלוש.

במהלך השיחה היא שאלה אותי שאלה אחת קטנה שעבורי נשמעה מאוד גדולה: "איפה אבא של עדי?"

למרות שידעתי שהרגע הזה יגיע, הוא תפס אותי לא ממש מוכנה. רציתי לתת תשובה בטוחה בעצמה, פשוטה ולא מתנצלת. תשובה שתספר את האמת, אבל גם תיתן לבתי, כשיגיע זמנה, את היכולת לענות עליה בגאווה ובטבעיות.

מאותו רגע התחלתי לחפש את המילים וגם חקרתי. קראתי ספרים, השתתפתי בסדנאות להורים ולאימהות יחידניות, התייעצתי עם אנשי חינוך לגיל הרך ושוחחתי עם אימהות יחידניות אחרות. מכל אחד למדתי משהו.

חיפשתי ספר ילדים שיספר את הסיפור שלנו, ולא מצאתי. רציתי למצוא ספר שמדבר לילדים בכנות ובגובה העיניים. ספר שלא הולך סחור־סחור, לא מתחמק משאלות ולא חושש לומר את האמת.

האמנתי, ואני עדיין מאמינה, שילדים מסוגלים להבין גם נושאים מורכבים, כל עוד מספרים אותם בשפה שמכבדת את הגיל שלהם ואת היכולת הרגשית והקוגניטיבית שלהם.

​

כשהבנתי שהספר שחיפשתי פשוט לא קיים, החלטתי לכתוב אותו בעצמי. בהתחלה הוא נועד רק לעדי. לקחתי את אלבום התמונות שתיעד את הדרך שלה לעולם, חיברתי אליו את ההסבר שגיבשתי לעצמי, ולאט־לאט נולדה העלילה. במשך יותר משנה היא השתנתה, הצטמצמה, התחדדה וקיבלה את הצורה המדויקת שחיפשתי.

ככל שהקראתי את הסיפור שוב ושוב, הבנתי שהוא כבר לא רק הסיפור שלנו. הוא יכול לעזור גם למשפחות אחרות לפתוח שיחות, לענות על שאלות ולחזק ילדים הגדלים במבני משפחה שונים. החלטתי לשתף אותו מתוך ההבנה שאת השאלות שאני שאלתי את עצמי, שואלות גם אימהות רבות אחרות, ושהספר יכול לתת לעוד הורים וילדים מילים, ביטחון ומקום לסיפור המשפחתי שלהם.

​

וכך נולד הספר: "המשפחה הייחודית שלי".